במקום שבו כואב לפעמים נגמרים המילים:
שמתי לב שקשה וכואב לי נגמרים לי המילים.
זה כנראה אחת הסיבות שאני מטפלת באומנות
זה משהו שלדעתי גם עבר במשפחה,
למרות שאני בת למשפחה של ספרדים שבסהכ מדברים, על הכל, כל הזמן.
הכל פתוח וגלוי לכאורה בניגוד לצד האשכנזי איתו התחתנתי.
אבל דווקא שכואב שקשה או יש בעיה, יש שתיקה, קצת מדמה את זה כמו לשים שמיכה על הראש עד שהסערה תגמר , תתיצב.
ממש כמו שאומרים שאתה פוגש מערבולת במים, לא זזים לא נאבקים לא מביעים שום עמדה…. וזה חולף.
שלא תבינו איך שזה חולף כל השכרים של המילים נפתחות. הרבה מלל, בכי ועוד יוצא ובבת אחת. אבל ברגע עצמו, בכאב ובסבל מגיע רק שתיקה.
לא נעימה- כזאת אילמת אפילו קצת תקועה.
טיפלתי פעם באישה מופלאה שבכאב הגדול נגמרו לה המילים, עם כל מה שהיא מתמודדת איתו אני באמת מבינה אותה שאין מילים עכשיו.
והאומנות , הצבע, העולם הזה הלא תמיד ברור אבל המאוד מאוד מרגיש, מקבל מקום בתרפיה שבאומנות.
האומנות גם אותי שירתה במקומות האילמים האלה, דווקא שהכי צריכה, את לא מצליחה להגיד , אפילו לחברה הכי טובה. למזלי האומנות חיכתה לי שם כחברה טובה , לא שיפוטית, ולא מצפה, פשוט שם פתוחה ונקיה שאביע לתוכה את כל הכאב והמצוקה שנובעת ממני כיצירה או סתם כקישקוש.
לאט לאט מגיעות המילים ונאספות לתוך חוויה יותר מובנת ובהירה.
אני יודעת שכמוני יש עוד אנשים שגם להם נגמרו המילים.
מוזמנים לבוא ליצור איתי בהירות , לתת מקום בציור ובצבע לכל מה שמבקש מקום ואין לו תמיד בתוך שגרת החיים העוסה והדורשת.
מי שרוצה תחזוק קבוע ומזין מוזמנת למועדון תרפיה באומנות הנשמה